האם נכון להתחתן כאשר רק אחד מבני הזוג דתי?

תשובה:

במענה למכתבה מיום.. כותבת אשר משך זמן הכירה אברך, והיתה תקופה שנתקרבו זל"ז, אבל מונע להתקרב יותר מה שהאברך אינו דתי, וזה הביא גם כן להפסק בהפגישות שביניהם, אלא שבסוף הקיץ כתב לה וכו',

והנה בכלל שידוך וחתונה אין זה ענין שמטרתו - חינוך, אשר אף שפשוט שכששני אנשים מתקרבים ומתחתנים אי אפשר שלא ישפיע האחד על חבירו, ואי אפשר שלא ירצה שחבירו יתאים לו להשקפת עולמו, אבל זה הוא ענין בהנוגע לפרטים ולהתאמה, אבל לא לשינוי מן הקצה אל הקצה של השקפת העולם הנהגה בחיי היום יומים וכיו"ב.

מה שמוסיף עוד בנדון שלה הוא, שבפירוש אומר שרק לאחרי שיתחתן עמה, ילמוד בהנוגע לדת ויהי' דתי, במלות אחרות, שמלכתחלה מודיע שאין עושה זה אלא בשבילה (שמזה מובן יציבות ותקיפות הדת, כשרק האמור מביא להיות דתי). ועוד שכיון שדת ישראל דורשת כמה פעולות וסיגים יום יום, אי אפשר שלפעמים הכי תקופות יעלה ברעיונו, שמביא הוא קרבן בשבילה ועושה ענינים שאין דעתו נוחה מהם, או שמפריעים לו, ורעיון כזה נותן מקום לתוצאות בלתי רצויות כלל בהיחסים שביניהם.

וכיון שבקיץ העבר כבר הפסיקה לראותו, יש לקוות שכשתתבונן בהאמור ותחליט להפסיק הענין (לכל הפחות, עד שיעשה דתי בפועל, מתנהג משך זמן באורח חיים דתיים, ויווכח הוא ותווכח היא שנושא חן בעיניו אורח חיים זה) - תווכח בקל שזהו הצעד הנכון עלי' לעשות, ולטובת שניהם.

והשם יתברך המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית ינחה בטוב לפני' באמת.

אגרות קודש כרך יח ו'תשנ